על מה אתן מודות השנה?

אתמול בערב כששכבתי במיטה, לפני שעצמתי עיניים המח לא הפסיק לעבוד. מיליון מחשבות על מה צריך עוד לעשות, ומה יהיה...

מלא התפתחויות בסטודיו,

להיות אמא לעמוסי (שובב בן שנתיים),

להיות שם בשביל התלמידות שלי ב 100% אנרגיה,

ללמוד (טיפול בתנועה)... וההתמחות בגהה!

זה מרגיש שהשנה חילקתי את עצמי ליותר מידי חלקים.

הסתכלתי לעמרי בעיניים והוא הבין שאני לא פה. רגשות אשמה הציפו אותי. מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להקדיש את כל מה שהייתי רוצה להקדיש, למרות שאני ממש רוצה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

כאישה, כאמא, כמורה, כתלמידה....נותרתי לרגע בלי אוויר לנשימה.

רציתי לספר לו הכל, אבל כשניסיתי הכל הבתבלבל ביחד.

הוא ראה את התסכול ואמר:

"את לא היחידה, זה השבוע הזה של סוף השנה שהכל פתאום מציף אותך"

ואז הוסיף "זו הייתה שנה מטורפת. קרו בה כל כך הרבה דברים. ויש עוד הרבה לעשות ולהשתפר. אל תנסי להכיל הכל ביחד כי היה באמת המון, בואי נתחיל בלהתמקד במה שהיה לך טוב ובתחילת שנה נדבר על מה שתרצי לשפר" זה מאוד הרגיע אותי המחשבה על זה, לעמרי יש דרך לפרק את הבלאגן לחלקים יותר ברורים.

עצרתי וחשבתי.

ואז פתאום זה היה לי ברור כשמש.

"מה שעושה לי טוב זה שאני מרגישה שאני עושה לאחרים טוב, כשאני נכנסת לשיעור ואני רואה את כל הריבועים של המתאמנות, שכל אחת היא עולם ולכל אחת יש את הקשיים והטירוף, שהנשים שהגיעו עשו כזה מאמץ להשתפר בעצמן ולהגיע (גם אם זה מהבית שלהן),

הן פינו זמן ביומן,

לבשו בגדי ספורט,

שמו בצד את המחשבות,

והתחברו.

כי אני יודעת שבסוף השיעור...

הן יצאו קצת פחות כאובות,

קצת יותר חזקות,

הרבה יותר שמחות.

עם אנרגיות שלא ניתן להסביר במילים. וזו הזכות שלי שהן מכבדות אותי בנוכחות שלהן."

וככה עצמתי את העיניים עטופה במחשבה אחת כל כך ברורה שכל כך מחזקת אותי ברגעים של תהיות. ושנה הבאה כבר נתעסק עם כל היתר:)

זו הייתה שנה משוגעת! שבאה אחרי שנה עוד יותר משוגעת.

ובשביל להשקיט מחשבות,

אין כמו לעצור לרגע ולהכיר תודה. ולפעמים צריך מישהו אחר שיגרום לכם לעצור בשביל לעשות את זה❤️